.png)
תרומות ומעשרות
רקע למצווה
בזמן שבית המקדש קיים, מצוות תרומות ומעשרות כללה שתי מצוות: האחת היא ההפרשה, והשנייה היא הנתינה לזכאים בה, דהיינו כהן, לוי, עני. בזמן הזה למעשה אנו מקיימים רק את מצוות ההפרשה, ונתינה כמעט ולא מתממשת.
ישנם ארבעה סוגי הפרשות המופרשות מגידולים שהם טבל ודאי בלבד לפני אכילתם והם: תרומה גדולה, מעשר ראשון, תרומת מעשר, מעשר שני או מעשר עני (דבר התלוי בסדר השנים לחשבון השמיטה).
כל תוצרת חקלאית הראויה להפריש ממנה תרומות ומעשרות כמפורט למעלה, ולא הופרשו ממנה, נקראת "טבל" מלשון "טב-לא" לא טוב דהיינו לא מתוקן. ולמעשה אכילת טבל חמורה יותר מאכילת נבילות וטריפות, שהאוכל טבל האסור מן התורה, חייב מיתה בידי שמים שנאמר: "ולא תחללו את קדשי בני ישראל ולא תמותו", ואילו האוכל נבילות וטריפות עובר בלאו, וענשו מלקות. יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן". חובות ההפרשה והמעשרות לא נמסרו בתורה בצורה מרוכזת ומסודרת ועל כן ההלכה, בזמן בית שני ואחריו, עסקה בזה רבות. התנאים צרפו את כל המקורות המתאימים בתורה העוסקים בנושא ופירשו אותם ומסרו רשימה מדויקת של תרומות ומעשרות.
ילקוט יוסף,סימן שלא - מהלכות תרומות ומעשרות
א. כתוב בתורה: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ודרשו חז''ל: שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש. והכוונה שאין לעשר מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואפי' אם עבר והפריש תרומות ומעשרות בדרך זו לא הועיל כלום, וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כהלכה. ומהיכן מונים? בירקות מונים מיום א' בתשרי, שאין לתרום ולעשר מפרות שנילקטו לפני יום ראש השנה על פירות שנלקטו לאחר ראש השנה. ובאילנות מונים מיום ט''ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות. לפיכך אתרוג שנלקט לפני ט''ו בשבט אין תורמים ומעשרים ממנו על אתרוג שנלקט אחר ט''ו בשבט, וכן להיפך. ודוקא באתרוג הולכים אחר לקיטתו, אבל בשאר אילנות הולכים בהם אחר חניטה.
ב. בשנה הראשונה והשניה לשמיטה מפרישין מן הפירות מעשר ראשון ומעשר שני, וכן בשנה הרביעית והחמישית לשמיטה. אבל בשנה השלישית והששית לשמיטה מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני. ואחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות, וכל שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שנה שלישית לשמיטה, אע''פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהם מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית מפרישים מהם מעשר עני.
ג. ט''ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכל פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט''ו בשבט של שנה שלישית לשמיטה, אע''פ שנגמרו ונאספו בסוף שנה שלישית מפרישים מהם מעשר שני, וכל שבאו לעונת המעשרות לאחר ט''ו בשבט, מפרישים מהם מעשר עני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט''ו בשבט של שנה רביעית אע''פ שנגמרו ונאספו ברביעית מפרישים מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט''ו בשבט מתעשרים להבא דהיינו מעשר שני. והירק בשעת לקיטתו עישורו, ולכן אם נלקט אחר ראש השנה של שלישית אע''פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשנייה מפרישים ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית מעשר שני. והאתרוג שנלקט אחר ט''ו בשבט של שנה שלישית, מפרישים ממנו מעשר עני, אע''פ שנגמר בשנייה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט''ו בשבט מפרישים ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית לאחר ט''ו בשבט מפרישים ממנו מעשר שני.
ד. הקונה פירות מהשוק וחושש שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ואומר בנוסח ההפרשה: ''ומעשר עני הרי הוא בדרומו, והריני מפקיר נכסי וזוכה בו'' הנוהג כן יש לו על מה שיסמוך. אבל מי שיש לו פירות וירקות משדהו ובגינתו, חייב לתת מעשר עני או דמיו לעניים, ואם לאו הרי הוא כגוזל מתנת עניים. ועל כל פנים הפירות נתקנו כהלכה אלא שחיסר מצות נתינה לעניים.
ה .בשעת הדחק ואונס גמור מותר להפריש תרומות ומעשרות בלי ברכה במקום מטונף, והוא הדין לשאר מעשה המצוות, בין במצוות של תורה בין במצוות דרבנן. ובין במעשה מצווה שהוא הכשר למצווה, כמו שחיטה, טבילת נדה, תרומות ומעשרות, וכדו', בין כשמעשה המצווה עצמו הוא קיום המצווה, כמו לולב, ספירת העומר (בלא ברכה) שמותר לעשותן במקום מטונף, שעדיף שיקיים המצווה בלי שום כוונה והרהור במקום מטונף, ולא יתבטל מכל וכל מהמצווה. וכל שכן שרשאי לעשות שם צדקה וחסד, שהן מצוות שבין אדם לחברו, שאינן צריכות מחשבה לשם מצווה. (יביע אומר חלק ו' חלק יורה דעה סימן כט).
ו. אנשים שדרים בחוץ לארץ, וחפצים לזכות בקיום המצוות התלויות בארץ, כגון הפרשת תרומות ומעשרות, שביעית, וכדומה, העיקר להלכה שיכולים לקיימם על ידי שימנו שליח שיעשה מצוות הללו בשליחותם.
ז. אין מצות הפרשת תרומות ומעשרות חובה עליו אלא כשרוצה לאכול ממה שמרים תרומה ומעשר, אבל כשאינו רוצה לאכול מהפירות, אינו חייב במצווה. (יביע אומר ח''ו חיו''ד סי' כט. יחוה דעת חלק ה' סימן ד' עמוד כא).
ח. הנוהגים שלא לברך על הפרשת תרומות ומעשרות, (שחייבים במעשרות בודאי) אין כל טעם למנהגם זה, ויש לבטל מנהגם. ואף בפירות גוי שנתמרחו ביד ישראל, יש לברך על הפרשת התרומות והמעשרות(יחוה דעת חלק ו' סימן נט עמוד חצר).
ט. שדה של גוי שנקצרה על ידי ישראל בקבלנות, במכונה (קומבין) יש אומרים שפטורה מהפרשת תרומות ומעשרות. ויש חולקים.
י. הדבר ברור שאין להתיר לטעום מירקות טבלין עד שיעשרן. ולא אמרינן בכהאי גוונא אוכל והולך ואחר כך מפריש, כדין תרומת וחלת חו''ל. וגם בעינן בהו מן המוקף, אע''פ שהירקות מעולם לא נתחייבו בתרומות ומעשרות מן התורה.
יא. ענבים הנמכרים בשוק על ידי גויים, שגדלו בקרקע שלהם, ומסתמא עומדים הם לאכילה, וקנה מהם ישראל ועשה מהם יין, פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות. וכן מנהג ירושלים ת''ו. ומכל שכן אם קנאם ישראל לאכילה. ורק כשידוע הדבר שהגוי בצרם מהכרם על דעת למוכרם לעשות מהם יין, חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ומברך על זה אשר קדשנו במצותיו ורצונו להפריש תרומות ומעשרות. (יביע אומר חלק י' סי' יא עמ' ריט. יחוה דעת חלק ג' סימן פב עמוד רעה).
יב. זיתים ירוקים הנקנים מן הגויים, שהדרך לכבוש אותם במים ולהחליף מימיהם פעמים מספר עד שתפוג מרירותם, ואחר כך כובשים אותם במי מלח או חומץ עד שיהיו ראויים לאכילה, הרי אלו פטורים מתרומות ומעשרות, ואין זה נחשב לגמר מלאכה על ידי ישראל לחייבם בתרומות ומעשרות.
יג. וכן הדין בשמן הנעשה משומשמין של גויים שפטור מתרומות ומעשרות, שאין להפריש תרומות ומעשרות אלא מהיוצא מזיתים וענבים בלבד, ולא משמן שומשמין, והרוצה להחמיר ולהפריש תרומות ומעשרות מן השמן של שומשמין אין זה מברך, דהוי ברכה לבטלה. ולכן שמן סויה הנעשה בבית החרושת לשמן בחיפה, מפולי סויה המובאים מארצות הברית, בבעלות גוים, אין צריך להפריש תרומות ומעשרות מן השמן, שלא הצריכה התורה להפריש תרומות ומעשרות אלא משמן יצהר דהיינו שמן זית, ולא משאר פירות. (יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן כט עמוד שכז).
יד. הלוקח צימוקים מן הגוי, שגדלו בקרקע של גוי, ועשו מהם יין, פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות, שסתם צימוקים נעשו לאכילה, ולא על דעת לעשות מהם יין. (יחוה דעת חלק ג' סימן פב עמוד רעט).
טו. האוכל שומשמין כמות שהם, חייב להוציא מהם תרומות ומעשרות, וכן כל כיו''ב.
טז. פירות של שדה גוי שנתמרחו או נגמרה מלאכתן ע''י ישראל, חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות בברכה. ואין לחשוש בזה משום ספק ברכות להקל. וכן פירות חו''ל שנתמרחו או נגמרה מלאכתן בארץ ישראל, חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות.
יז. פירות חו''ל שבאו לארץ ישראל, (לאחר שנגמרה מלאכתן בחו''ל) העיקר לדינא שפטורים מתרומות ומעשרות ואין צריך להחמיר בזה. ופירות ארץ ישראל שיוצאים לחוץ לארץ, פטורים מתרומות ומעשרות, מכח ספק ספיקא, שמא הלכה כהב''ח וסיעתו שאפילו אם נתמרחו בא''י פטורים, ושמא נתעשרו בא''י, ועוד שתרו''מ בזמן הזה הם רק מדרבנן, ואפילו בספק אחד ספיקם לקולא, לדעת רוב האחרונים. (יביע אומר ח''י חיו''ד סי' מו עמוד רצה).
יח. תרומה שנפלה לתבשיל, וטרם שעמדו על שיעורו לראות אם יש ששים כנגדה (שבתערובת מין בשאינו מינו בתרומה בטל בששים), ונשפך מהתבשיל ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אזלינן בזה לקולא, שכבר נתבאר דתרומה בזמן הזה הוא מדרבנן.
יט. פשט המנהג לחלל מעשר שני כמה פעמים על שוה פרוטה שבמטבע כסף, ואח''כ מחללים את המטבע על שוה פרוטה, שבמטבע אחר, והמטבע הראשון יוצא לחולין, ומותר לעשות כן לכתחלה, ואין בזה פקפוק כלל. (יביע אומר ח''ט חלק יורה דעה סי' כח עמ' שכה).
כ. מותר לקנות פירות וירקות מחנויות שיש להם הכשר מהרבנות המקומית, והממונה מטעמם מפריש תרומות ומעשרות, ואף שיש קצת ספק אם הופרשו תרומות ומעשרות בשוק הסיטונאים, שלפעמים ישנם קצת סוחרים המבריחים סחורתם משם כדי שלא יטלו מהם תרומות ומעשרות. מכל מקום כיון שעל כל פנים הרוב הוא מתוקן, ובצירוף שיש ג''כ פירות הגדלים בקרקעות של גוים, ונתמרחו על ידי גוים, שפטורים מתרומות ומעשרות, הילכך מותר לקנות פירות מן השוק, ואין צריך לעשרם, והמחמיר על עצמו ומפריש מהם תרומות ומעשרות תבא עליו ברכה.(יביע אומר חלק ט' סימן ל עמוד שכח).
הפרשת תרומות ומעשרות היא מצווה ויש לברך לפני עשייתה.
מברכים רק כאשר יודעים בוודאות שהפירות חייבים בהפרשה (טבל ודאי) כאשר יש ספק (כגון: פרות שנקנו בשוק) אומרים את נוסח ההפרשה ולא מברכים.
בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱ- לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.
מַה שֶּׁאֹמַר עַכְשָׁו יָחוּל עַל כָּל מִין בְּנִפְרָד:
משפט זה מתייחס למקרה שבו עומדים להפרשה פירות שונים. במקרה זה, קובעים בפירוש שאמירת נוסח ההפרשה תחול על כל מיני הפירות העומדים להפרשה ולא רק על מין אחד.
הַמֵּאִית הַנִּמְצֵאת בַּתַּחְתִּית שֶׁל מַה שֶּׁהִנַּחְתִּי בַּצַּד - תִּשָּׁאֵר בֵּינְתַיִם טֶבֶל.
שְׁאָר מַה שֶּׁהִנַּחְתִּי בַּצַּד - הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה עַל הַכֹּל.
באמירה זו קובעים איזה חלק מתוך הפירות המונחים בצד יהווה תרומה גדולה. תחילה מגדירים את מיקומה של המאית בחלק התחתון של הפירות המונחים בצד (בהמשך ההפרשה נשתמש במאית זו) וקובעים שהחלק הנמצא מעליה הוא תרומה גדולה. חלק זה מהווה תרומה גדולה לא רק על הפירות שהוא הופרד מהם אלא גם על המאית הנמצאת יחד איתו בצד.
הַמֵּאִית שֶׁהִזְכַּרְתִּי וְעוֹד תֵּשַׁע מֵאִיּוֹת בַּצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁל מַה שֶּׁבִּרְצוֹנִי לְתַקֵּן - הֲרֵי הֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.
בפסקה זו קובעים את מיקומו של המעשר הראשון השווה לעשר מאיות. חלקו מונח בפירות המונחים בצד וחלקו נמצא בכלל הפירות. מאית אחת נמצאת בחלק המונח בצד ועוד תשע מאיות נמצאות בחלק העליון של כלל הפירות.
הַמֵּאִית שֶׁהִזְכַּרְתִּי - הֲרֵי הִיא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.
פסקה זו מתייחסת למאית הנמצאת בפירות המונחים בצד. בשלב הקודם קבענו שהיא חלק מהמעשר הראשון. עכשיו אנו קובעים שזו תהייה תרומת המעשר.
עוֹד תֵּשַׁע מֵאִיּוֹת בַּצַּד הַתַּחְתּוֹן שֶׁל מַה שֶּׁבִּרְצוֹנִי לְתַקֵּן - הֲרֵי הֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
פסקה זו מתייחסת לפירות הנמצאים בחלק התחתון ביותר של כלל פירות הטבל. באמירה זו קובעים שתשע המאיות הנמצאות בחלק התחתון הן מעשר שני. תשע מאיות אלו הן עשירית מתוך תשעים המאיות שנשארו בפירות לאחר הפרשת המעשר הראשון.
וְאִם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מַעֲשַׂר עָנִי - הֲרֵי הֵן מַעֲשַׂר עָנִי.
בשנים ג' או ו' למניין שנות שמיטה, שבהן נוהגת מצוות מעשר עני במקום מעשר שני, קובעים שאותן תשע מאיות תהיינה מעשר עני. כדי שהמפריש לא יצטרך לבדוק בכל הפרשה באיזו שנה הפירות גדלו , או כאשר יש ספק מתי גדלו הפירות, כדאי לומר פסקה זו בכל מקרה.
לפני חילול מעשר שני ודאי יש לברך:
בזמן הזה, מותר לאכול את הפירות שיועדו למעשר שני רק כאשר מעבירים את קדושתם למטבע. פעולה זו נקראת חילול. חילול מעשר שני הוא מצווה בפני עצמה, ויש לברך לפני עשייתה.
בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱ- לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
מברכים על החילול רק כאשר יודעים בוודאות שהפירות חייבים בהפרשת מעשר שני. ארבעה תנאים חייבים להתקיים לכך והם:
1. יודעים בוודאות שעדיין לא הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות.
2. קיימת ידיעה ברורה שהפירות גדלו באחת מהשנים האלו: א', ב', ד', או ה' למיין שנות שמיטה.
3. הפירות גדלו בוודאות בתוך גבול עולי בבל.
4. ידוע שבעל הקרקע הוא יהודי. כאשר תנאי אחד לא מתקיים - אין מברכים.
מַה שֶּׁקָּבַעְתִּי לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּתוֹסֶפֶת רֶבַע מֵעֶרְכּוֹ, הֲרֵי הוּא מְחֻלָּל, כָּל דַּרְגַּת חִיּוּב עַל פְּרוּטָה וָרֶבַע בְּנִפְרָד, בַּמַּטְבֵּעַ הַמְּיֹעֶדֶת לְכָךְ בִּשְׁבִילִי.
אמירה זו מפקיעה את קדושת מעשר שני מהפירות שיועדו למעשר זה ומעבירה אותה למטבע שיוחדה לכך. על המטבע חלה קדושת מעשר שני ואסורה היא לכל שימוש.
יש לעקוב אחר מספר החילולים. למשל: על מטבע של עשר אגורות אפשר לחלל רק כפעמיים עד שלוש ולא יותר.
'בית האוצר' מייחד לכל המנויים בו עשרים פרוטות כל יום, דבר החוסך מהמפריש ייחוד מטבע לצורך חילול מעשר שני ונטע רבעי ומעקב אחר האפשרות לחלל בה.
וְאִם יֵש כָּאן פֵּרוֹת רְבָעִי, הֲרֵי הֵם בְּתוֹסֶפֶת רֶבַע מֵעֶרְכָּן, מְחֻלָּלִים, כָּל דַּרְגַּת חִיּוּב עַל פְּרוּטָה וָרֶבַע בְּנִפְרָד, בַּמַּטְבֵּעַ הַמְּיֹעֶדֶת לְכָךְ בִּשְׁבִילִי
פירות העץ אשר חנטו בשנה הרביעית לנטיעת העץ נקראים נטע רבעי. כאשר מפרישים מפירות העץ חוששים שמא הם נטע רבעי ופודים אותם מספק.
נתינת תרומות ומעשרות
לאחר אמירת נוסח ההפרשה יש לעטוף את הפירות המונחים בצד, שהם בעצם תרומה גדולה ותרומת מעשר, בשקית בתוך שקית ולקוברם באדמה או להניחם באשפה. וזאת מכיוון שיש בפירות אלו קדושה שאינה ניתנת לחילול, ובזמן הזה, מפאת הטומאה, אסור אף לכהנים לאכלם.
אם הפירות חייבים בהפרשה בוודאות, יש לתת את המעשר הראשון ללוי ובשנת מעשר עני - יש לתת את מעשר העני לעני. מנויים ב'בית האוצר' החתומים על הסכם עם עני ולוי אינם צריכים לתת להם את הפירות, כי הפירות שהם ייחדו לכך מהווים פריעת חוב של עני.