הרבנות הראשית המועצה הדתית חיפה

ביום ה' באייר תש"ח התקיימה ההכרזה הדרמטית על הקמת מדינת ישראל. 
לאחר אלפיים שנות גלות ואובדן הריבונות, זכינו להקמת מדינת היהודים. ההכרזה יצרה התרגשות גדולה וגל אדיר של שמחה ספונטנית בקרב העם כולו. סוף סוף זכינו להתקיימות חזון הנביאים על שיבת ציון ולהתגשמות חלום הדורות "להיות עם חופשי בארצנו".
לימים המדינה הפכה לעובדה וההתרגשות קהתה. 
מדי שנה לקראת יום העצמאות עולה השאלה: מה המשמעות הרלוונטית שלו? האם פרט למשמעות הלאומית יש לו גם משמעות דתית?
הכרזת המדינה הייתה, לכאורה, אקט טקסי והצהרתי בלבד: נאומים, נקראה ונחתמה מגילת העצמאות, הונף הדגל, אך בשטח לא חל כל שינוי עובדתי. על כן, לכאורה אין משמעות רלוונטית ליום העצמאות מצד עצמו משום היבט שהוא.
ההכרזה לא יצרה שינוי בתחום הטריטוריאלי. גבולות המדינה נותרו כפי שהיו לפניה.
ההכרזה גם לא יצרה שינוי במישור הצבאי - כוחות ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י נשארו כפי שהיו לפניה, וגם לא חל כל שינוי בכוחם הצבאי. היא לא הכריעה את המלחמה, אלא אדרבא, לאחר ההכרזה הלחימה התרחבה והתעצמה בכל רחבי הארץ, וצבאות חמש מדינות ערב החלו בפלישה לארץ.
היא גם לא יצרה שינוי מבחינה שלטונית - הרכב הממשלה הזמנית של המדינה שהוכרז עליו היה זהה למנהלת העם שכבר הייתה קיימת. והרכב מועצת המדינה הזמנית (המוסד המחוקק) היה זהה למועצת העם שכבר הייתה קיימת. השינוי היה, לכאורה, סמנטי בלבד. 
להכרזת העצמאות הייתה אמנם משמעות פרקטית, מעתה אין עוד צורך להתחשב ולהיות כפוף למדיניות של גורם ריבוני אחר, רק לשיקולי הגוף השלטוני של העם היהודי. אולם למעשה באותו יום ממילא נגמר המנדט הבריטי, וממילא לא היה עוד גורם שלטוני שהיה צריך להתחשב במדיניותו.
אבל במבט מעמיק יותר, הכרזת המדינה מצד עצמה הייתה אירוע משמעותי ביותר והיוותה צומת דרכים אסטרטגי בהיסטוריה היהודית.